הראל בע"מ - חברה לבטוח נ' הלפרין ואח'

פסק דין

תביעה ותביעה שכנגד שהוגשו בגין הנזקים שנגרמו לרכבים המעורבים בתאונה נשוא התביעה. בתאונה היו מעורבים שלושה רכבים: הראשון הוא רכב מבוטח התובעת בתביעה העיקרית (להלן: "רכב התובעת"), אחריו רכב הנתבע 3 בתביעה העיקרית, הוא התובע שכנגד בתביעה הנגדית (להלן: "רכב נתבע 3") ולבסוף רכב הנתבעים 1 – 2 בתביעה העיקרית (להלן: "רכב הנתבעים 1 - 2").

הצדדים חלוקים ביניהם בדבר נסיבות התאונה. לגרסת התובעת רכבה נסע בכביש בנתיב השמאלי ולפתע נפגע מאחור על ידי רכב הנתבע 3 שפגע ברכבה בין באופן עצמאי ובין כתוצאה מהדיפתו קדימה על ידי רכב הנתבעים 1 - 2. לפיכך הגישה התובעת תביעתה נגד שלושת הנתבעים (הנתבעת 2 היא מבטחת רכב הנתבע 1).

לגרסת הנתבע 3 והתובע שכנגד, רכב התובעת נסע לפניו, ולפתע החליק ונעצר בזווית של 90% לכביש כשחזית הרכב פוגעת במעקה הבטיחות. הוא הספיק לבלום רכבו אך נפגע מאחור על ידי רכב הנתבעים 1 – 2 שלא הספיק לעצור, פגע ברכבו בחוזקה והדפו קדימה אל עבר רכב התובעת. הנתבע 3 הגיש תביעה שכנגד הן נגד נהג רכב התובעת ומבטחת הרכב, כמי שייצר את המכשול שהוביל לתאונה (נתבעים שכנגד 1 – 2), והן נגד נהג רכב הנתבעים 1 – 2 בתביעה העיקרית ומבטחת הרכב (נתבעים 3 – 4 בתביעה הנגדית) כמי שפגע ברכבו מאחור והדפו קדימה.

לגרסת הנתבעים 1 – 2 בתביעה העיקרית רכב הנתבע 3 פגע תחילה ברכב התובעת ורק לאחר מכן נפגע מאחור על ידי רכבם. לטענתם הפגיעה הראשונה הסבה לרכב הנתבע 3 נזק רב, וגרמה לו לאובדן מוחלט, על כן הפגיעה הנוספת לא גרמה לרכב לכל נזק נוסף.

העידו בפני שלושת הנהגים המעורבים ונוסעת ברכב הנתבע 3, והוגשו מסמכים ותמונות. בחנתי את העדויות והמסמכים ואלו מסקנותיי.

1. מחלוקת ראשונה מתייחסת לשאלה אם רכב התובעת החליק באופן עצמאי ופגע במעקה הבטיחות ורק לאחר מכן נפגע מאחור, כטענת הנתבע 3, או אם ההחלקה היא תוצאה של הפגיעה שנפגע מאחור על ידי רכבי הנתבעים, כטענת התובעת. כפי שיפורט, אין למחלוקת זו השלכה של ממש על האחריות לנזקי רכב התובעת. עם זאת במחלוקת זו אני מקבלת את גרסת הנתבע 3, ושני טעמים לדבר. ראשית, בהודעת נהג התובעת במשטרה נכתב תחילה כך: "החלקתי, עצרתי, נכנסו בי מאחורה" (ראה נ/1; ההודעה במקור רצופה שגיאות כתיב והציטוט הוא תוך תיקון שגיאות אלו – י.ר.). גרסה זו מחוקה, ולאחריה מופיעה גרסה שונה לפיה הרכב נפגע מאחור. לא ניתן הסבר מספק לשינוי גרסאות זה. העד גם טען תחילה שהכיתוב שנמחק אינו כתב ידו (עמ' 3 שורות 16 – 17), אך בהמשך הודה שזה כתב ידו (עמ' 4 שורות 28 – 30). הגרסה המחוקה תואמת לגרסת הנתבע 3 לפיה רכב התובעת החליק עוד טרם נפגע מאחור. שנית, לפי האמור בחוות דעת השמאי ולפי תמונות הנזק רכב התובעת לא נפגע מאחור אלא בצידו השמאלי. מיקום הפגיעות גם הוא אינו תומך בגרסת התובעת בדבר פגיעה מאחור.

אציין כי לעניין מחלוקת זו, נהג רכב הנתבעים 1 – 2 לא יכול היה לסייע והוא העיד כי לא ראה את התאונה בין שני הרכבים לפניו (עמ' 14 שורה 6). התוצאה היא שאני מעדיפה את גרסת הנתבע 3 וקובעת שרכב התובעת החליק עוד טרם נפגע מאחור.

2.עם זאת, כאמור, מבחינת האחריות לפגיעות ברכב התובעת, אין לדברים משמעות. הטעם לכך הוא שרכב התובעת לא סטה לתוך נתיב נסיעה אחר, אלא הוא החליק שמאלה אל מחוץ לכביש, לשול השמאלי של הכביש. בנסיבות אלו יש לראות את הפגיעה שפגע רכב הנתבע 3 ברכב התובעת כפגיעה מאחור (בענייננו, פגיעה בצד), ומבחינתה של פגיעה זו אין כל הבדל אם רכב התובעת היה בולם ללא החלקה או אם הוא החליק כתוצאה מהבלימה. ואכן, הן הנתבע 3 והן הנוסעת ברכב העידו שלמרות שרכב התובעת חסם את נתיב נסיעתם הם הצליחו לעצור. גרסה זו תיבחן להלן, אך יש בה כדי ללמד על כך שגם לגרסת הנתבע 3 הוא צריך היה להימנע מפגיעה ברכב לפניו. לאור האמור, ובהתחשב בכך שלפי חוות דעת השמאי לא נגרמו לרכב התובעת נזקים בחזית הרכב, והתביעה כולה מתייחסת רק לנזקים בצידו השמאלי של הרכב, אין למחלוקת האמורה כל משמעות.

3. מחלוקת נוספת מתייחסת לשאלה אם רכב הנתבע 3 פגע ברכב התובעת באופן עצמאי או רק כתוצאה מהדיפתו קדימה על ידי רכב הנתבעים 1 – 2. הנתבע 3 העיד שהוא הספיק לבלום רכבו מבלי לפגוע ברכב התובעת אך נפגע מאחור ונהדף קדימה. נהג רכב הנתבעים 1 – 2 טוען שרכב הנתבע 3 פגע ברכב התובעת טרם נפגע על ידו והוא הצטרף לתאונה קיימת. מבחינתה של מחלוקת זו עד התובעת לא הוסיף דבר, וטען כי אינו יודע מה היה מאחוריו.

אינני מקבלת את טענת הנתבע 3 כי הצליח לבלום רכבו מבלי לפגוע כלל ברכב לפניו. למעשה הנתבע 3 עצמו אינו שולל את האפשרות שהיתה פגיעה, אך לטענתו מדובר בפגיעה קלה בלבד. בעדותו טען הנתבע 3 שלאחר שראה את רכב התובעת מחליק בלם רכבו והספיק לעצור ממש לפני הרכב, אלא שבאותה נשימה ציין העד כי הוא לא יכול היה לסטות ימינה בשל רכבים אחרים שנסעו בנתיב זה. משמע כדי להימנע מהפגיעה ברכב לפניו ביקש הנתבע 3 לסטות ימינה אך הדבר לא התאפשר. ואכן במכתב שנכתב בשם הנתבע 3 לנתבעת 2 הודה הנתבע 3 כי פגע ברכב התובעת טרם נפגע, אף שלטענתו היתה זו פגיעה קלה, כדבריו: "אני בלמתי אך פגעתי קלות מאוד ברכב שלפני" (ת/3). בעדותו בפני העיד אמנם הנתבע 3 כי הספיק לעצור (עמ' 7 שורות 21 – 22), אך הודה גם כי פגע קלות ברכב לפניו (עמ' 8 שורות 3 – 4, עמ' 9 שורות 2 – 3; עמ' 11 שורות 1 - 2).

לאור האמור אני קובעת שרכב הנתבע 3 פגע תחילה ברכב התובעת ורק לאחר מכן נפגע מאחור. עם זאת, יש לבחון אלו נזקים הסבה הפגיעה הראשונה לרכב התובעת.

4.הנתבע 3 טוען שהפגיעה שפגע ברכב התובעת היתה פגיעה קלה בלבד. גרסה זו לא נסתרה. נהג הנתבעים 1 – 2 העיד רק שהוא הצטרף לתאונה קיימת, אך הוא לא שלל את הטענה כי כתוצאה מהפגיעה שפגע ברכב לפניו נהדף רכב זה קדימה, והוא לא ידע לומר אם הרכבים לפניו פגעו זה בזה ומה עוצמת הפגיעה, ואישר כי לא ראה איך התאונה לפניו נגרמה. גם בהודעתו הכתובה לא תאר העד את אופן הפגיעות בין הרכבים לפניו, ורק כתב כי שתי המכוניות לפניו היו במצב של עמידה – לאחר תאונה (נ/6). התוצאה היא שגרסת הנתבע 3 בדבר פגיעה קלה בלבד ברכב לפניו והדיפה מאחור, לא נסתרה.

מסקנה זו משתלבת גם עם גרסת נהג התובעת לגבי אירוע התאונה. אמנם בעדותו טען העד כי אינו יכול לומר כצד נפגע מאחור, ואולם בהודעתו לחברת הביטוח כתב כי רכב נתבע 3 נפגע מאחור ונהדף לעבר רכבו (ת/1). משמע, בסמוך לתאונה סבר העד כי הפגיעה שפגע בו רכב הנתבע 3 היא תוצאה של פגיעת רכב הנתבעים 1 – 2.

לאור האמור אני קובעת שרכב הנתבע 3 פגע קלות ברכב התובעת, ולאחר מכן שב ופגע בו פעם נוספת, עקב פגיעה משמעותית מאחור.

5.ב"כ הנתבעים 1 – 2 טען שנהג רכב הנתבעים 1 – 2 אינו אחראי לתאונה, ושמבחינתו התאונה היתה בלתי נמנעת, מאחר ורכב הנוסע בכביש אמור לשמור על מרחק סביר מרכב נוסע ולא מרכב עומד. אינני מקבלת טענה זו. מהעדויות עולה שרכב הנתבעים לא התאים נהיגתו לתנאי הדרך ומזג האוויר. בהודעתו הכתובה לחברת הביטוח כתב העד כי עובר לתאונה הוא עקף משאית ולפתע גילה בנתיב נסיעתו שני רכבים עומדים לאחר תאונה, והוא לא הספיק לבלום מאחר והכביש היה מאוד חלק (נ/6). משמע, נהג הנתבעים יצא לעקיפה של משאית, ובעיקול, בלא שיש לפניו שדה ראייה מספיק, ונהג רכבו במהירות שאינה מאפשרת בלימה בכביש רטוב. לאור האמור אחראים הנתבעים 1 – 2 לכל הנזקים שגרמו.

6.אשר לנזקי רכב התובעת בתביעה העיקרית. כאמור, הגעתי למסקנה שרכב הנתבע 3 פגע קלות ברכב התובעת ולאחר מכן נפגע פגיעה משמעותית מאחור, ונהדף קדימה. לאור האמור, בהתחשב במכלול הראיות, לרבות חוות דעת השמאי בדבר הנזקים שנגרמו לרכב הנתבע 3, וחלוקת המוקדים של הנזקים (נ/3) אני מחליטה לחלק את האחריות לנזקי רכב התובעת כך שהנתבע 3 יישא ב – 33% מהנזקים, והנתבעים 1 – 2 יישאו ב – 67% מהנזק.

7.אשר לתביעה הנגדית. ב"כ הנתבעים 1 – 2 טען שלרכב הנתבע 3 נגרם אובדן כללי כתוצאה מפגיעתו שלו ברכב התובעת, על כן הפגיעה הנוספת לא גרמה לו לכל נזק נוסף. טענה זו אינה תואמת לממצאים שנקבעו, והיא נדחית. מאידך עולה כי פגיעת רכב הנתבעים 1 – 2 ברכב הנתבע 3 גרמה לו לאובדן מוחלט, על כן אין לנכות מסכום הנזק את הפגיעה שנגרמה לרכב הנתבע 3 כתוצאה מפגיעתו שלו ברכב התובעת. על כן על הנתבעים 1 – 2 לפצות את הנתבע 3 על מלוא הנזק. עם זאת אין מקום לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש, הפסדים והוצאות, שלא הוכח.

כאמור, קבעתי שלמרות שרכב התובעת החליק, היה על הנתבעים להימנע מלפגוע בו, על כן אין לייחס לנהג התובעת כל אחריות בגין נזקי רכב הנתבע 3.

8.לאור האמור התביעה העיקרית מתקבלת במלואה והנתבעים ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 10,079 ₪, צמוד מיום 05.03.07 בתוספת אגרת משפט כפי ששולמה, שכר העד כפי שנפסק ושכ"ט עו"ד בשיעור 11.6% מהסכום הפסוק. חלוקת הנזק בין הנתבעים בינם לבין עצמם תהא בחלוקה האמורה, היינו הנתבעים 1 – 2, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו 67% מהסכום הפסוק, והנתבע 3 ישלם 33% מהסכום הפסוק.